אז….מחמם את הלב (כל הגוף בכל מקרה חם בימים אלו) לקבל מיילים ששואלים
"איפה נעלמת?"…."הכל בסדר?"…"לא יתכן שכל כך הרבה זמן לא כתבת לנו- הגיגי רוח ומידע"…
כן אומנם מזמן לא כתבתי…והאמת שהמון קורה לי, לכולנו…
קצב הדברים דחוס, עמוס ולא אנושי. לעיתים אני חושבת
רגע "אין לי זמן", "אני כרגע לא ממש במצב רוח טוב" …"אז מה פתאום לכתוב על זה"…
ואז אני מבינה את נושא, הסדר ודרכם של הדברים – כי גם כשקורה משהו "לא טוב" בכל רובד שהוא
(פיזי, מנטלי, רגשי) הרי שיש לנו כאן שיעור להתבוננות – וככה אני פוסעת את חיי מהתבוננות להתבוננות….
כשלא תמיד ממש מבינה ברמה הפיזית המידית את המצב..וממשיכה לחקור…..
אבל בתמונה היותר גבוהה ולעיתים במרחק ובמימד של זמן דברים מתבהרים ואני מבינה שזה הסדר הנכון לתנועה.
נשמע סתום?…אז בבקשה רק דוגמא אחת:
ביתי שחזרה מחו"ל (מהשליחות שהסתימה) עם בעלה ותינוקת חדשה נכדה ראשונה עבורנו,
גרו איתנו עד להתארגנותם מחדש בארץ….לא ידענו מראש כמה זמן זה ימשך…בפועל כמעט חצי שנה
בהתחלה…התרגשות , אחרי זה התרגלות והתארגנות לזמן ארוך, חיינו ככה כמו פעם כמו בשבט
כולם ביחד באהבה גדולה והמון נחת וכיף מהנכדה הקסומה (4 דורות של נשים כולל אמא שלי שאיתנו גם),
ואז…התחיל להיות צפוף ודחוס עלינו..מאתגר….לעיתים כזה מין סיר לחץ שהכל בו גועש…..
כל אחד ואחת מאיתנו והרצונות והצרכים שלהם, לעיתים הסבלנות נעלמת…
רציתי את החיים שלי בחזרה…את הפרטיות…את המרחב..
את הזרימה עם הזמן שלי לבדי או עם חימקה שלי…
ואז כשעזבו למשכנם החדש והלכו להמשיך לחיות את החיים שלהם בכפר תבור…
פתאום נעשה ריק…שקט מידי..מה פתאום כל כך רחוק…
שוב חוויה של עוף גוזל…וגעגוע גדול…ועוד קצת זמן עבר ואני מבינה שככה זה…טוב שהייתה החוויה הזאת…
סוג של פיצוי זמן על התקופה שהיו מעבר לים…ונכון להם להמשיך עם החיים שלהם ואנחנו עם שלנו..
ושוב התארגנות מחודשת לזוגיות
🙂 זה הסדר הנכון של הדברים 🙂
ומעכשיו גם אני סבתא גאה שנוסעת פעם בשבוע (האמת אפילו פעמיים לכפר תבור מגדרה-האהאהא)
להיות ב"זמן סבא וסבתא".
אשמח לשמוע את דעתך