אז כן, אני רוצה לדבר על אמא שלי סילביה רוזנפלד, והיות וכבר שיתפתי אתכם , בצורה כזאת או אחרת , בתהליך – הפעם אני מספרת עליה ועל הפרידה האחרונה..או לא.
ב גיל 87 וחצי אמא שלי החליטה שמספיק ובחרה לעשות את המעבר. בריאה לחלוטין עם התקף אלצהיימר של עשרות שעות ערות מטורפות, סגרה את הפה וסירבה לאכול! וזהו!
ביום חמישי 27/6/2013 י"ט בתמוז אמא שלי הלכה לעולמה – ברוך דיין אמת. ואני בחרתי לעזור לה לממש את רצונה המיוחד..מאתגר אך אפשרי.
אימא שלי הייתה אישה גדולה מהחיים (הר אדם של יכולות), דעתנית, עקשנית, צנועה בהליכותיה , אוהבת אדם ורחבת לב ומעל לכל צדקת ענקית.
לכאורה אישה פשוטה, נולדה ברומניה, עברה את השואה "לייט" – זאת הגדרה שלה, נישאה ברומניה לאיש עמיד (אח של חברות שלה מהילדות), ילדה את בנה בכורה (אחי הגדול משה) ויחד עם המשפחה הגנרית שלה (הורים אחות ובעל) עלו לארץ בימי בעלייה השנייה. כמו רבים אחרים בתקופה ההיא שוכנו במעברות ומשם לכפר ירקנים (מושב מצליח מאד שנקרא היום נווה ירק) וכאן אני מצטרפת לתמונה. רק מה לאבא שלי כל הבאלגן הזה לא התאים..להיות חקלאי וכו..והוא שיחרר בדרכו. אמא שלי נותרה צעירה עם שני ילדים קטנים ומשק חקלאי..מכאן התפלפלו חייה…(רמז..עברנו לגור בחליסה חיפה במערה..כן באמת עם אסבסטונים וגגונים מפח, משם לבת גלים….) נשאיר את זה לפעם אחרת – אני רק רוצה לציין שכל חייה עסקה בהישרדות…לא בחלה בשום עבודה ותהליך כדי לא להיתמך (אף פעם) על די מוסדות הסעד, סירבה לכל מיני הצעות שידוכין – כי זה היה אומר לוותר עלינו הילדים או לשים אותנו בסדר עדיפות יורד – לא אין מצב מבחינתה. תמיד ברוח קלה, בחיוביות ענק – שום דבר לא היה סיפור מבחינתה, הכל היא יכולה. לפני שפרשה לגמלאות לטפל בנכדים הילדים של אחי ושלי היא עבדה בבית חולים רמב"ם כסגנית מנהלת מטבח – כן התאים לה היא תמיד אהבה לבשל – וכולנו נהינו מכך. והיום אנחנו כל כך מתגעגעים למעדנים המסוימים שלה…אנחנו יודעים לעשות את זה גם…אבל זה לא אותו הדבר.
כמו ברוב יחסי אמא בת, נוצרה עם השנים אמביוולנטיות – בעיקר שלי "עשו לי, לקחו לי, שתו לי" לקח לי עשרות שנות בגרות לראות ולהבין דברים אחרת, כולל כשהפכתי להיות אמא וסבתא בעצמי. ויותר מזה כל שנות עבודות המודעות שלי הכינו אותי לתהליך הפרדה הסופי – נכון למציאות העכשווית שלנו.
לאמא שלי היה מוטו כמו שאותנו היא לא מסרה למוסד כשהיה לה קשה, כך היא מבקשת לא להגיע לבית אבות. כך שלימים כשנעשה לה קשה ולנו התאפשר לקחנו אותה לגור איתנו (בבית הגדול בצהלה) – זה היה לפני 20 שנה…(אני רק חייבת כאן לתת קרדיט לחימק'ה האיש שאיתי – זה היה רעיון שלו) חשבתי שזה גם סוג של ערך, גם לחינוך – על אמא שומרים.
זה לא היה פשוט – או מאתגר כפי שאני אוהבת להגיד היום. כי לא ממש "סבלתי" אותה, לא ממש הייתה לי סבלנות אליה, לא ממש ענינו אותי ה"קשקושים" שלה, לא ממש אהבתי שהיא לא נקייה, לא ממש כלום – סוג של עונש…שצריך לחיות איתו ועשיתי זאת כי אני מבוגר אחראי ובת טובה!
יותר מזה …היה לי שק ענק עליה (פעם בשיעור רייקי היינו צריכים לעשות תהליכי פרידה במכתב להורים..אז לאבא שלי כתבתי כמה שורות – מה כבר יש להגיד לגבר שבחר לשחרר את החיים ולהשאיר אותנו ככה לבד? לעומת זאת לאמא שלי כתבתי מכתב בין 25 עמודים עם כל התלונות בעולם – ומשם התחיל הריפוי).
לימים, כשפרשתי מהבנק וחיים פוטר (תודה לאל לשני המצבים הברוכים האלו) רצינו לנסוע להודו לשנה – ואז אופס אני לא יכולה מה אעשה עם אמא שלי שחיה איתנו ותלותית בנו (הבנות כבר היו גדולות ועצמאיות) ואז הסתובבתי עם שאלה מנקרת – מה אני צריכה לחכות שאמא שלי תמות כדי שאני אתחיל לחיות או אעשה מה שבא לי? דילמה ענקית – שנפטרה פשוט על ידי בת דודתי היקרה עליזה שפרבר באום. אמא שלה גידלה גם אותי, אמא שלי גידלה גם אותה – ככה זה היה פעם אתם יודעים. בקיצור אמא שלי עברה לגור עם בת דודתי ומשפחתה במצפה גילון ואנחנו יכולנו לנסוע להודו, רק שבמקום זה בחרנו לשחרר את צהלה ולעבור לגור בגדרה – בבית קטן במושבה.
לכולנו היה טוב בסידור החדש הזה..ולי היה קצת חופש מאמא ..וזה היה הזמן להתארגנות הרגשית המחודשת שלי מול אמא שלי. החופש הזה נמשך שנתיים.. ובדיוק כשסימנו לבנות את הבית..במקרה ולא במקרה – אנחנו יודעים שאין מקרה (מקרה בהיפוך אותיות – השם רקם) אמא שלי נפלה, שברה את האגן, עברה ניתוח שהשתבש, לא צלחה כראוי את השיקום והצטרפה לגור איתנו ביחידת דיור שהכנו מראש עבורה…סיעודית עם התחלה של דימנסיה..עם הידרדרות מהירה לאלצהיימר מטופלת 24/7 עם עובדת זרה. כשבשנה האחרונה היא כבר הייתה מבולבלת לחלוטין לא זיהתה אותי או בנותינו כבר כמעט שנתיים – היחידי שהיה מחזיר אותה לסוג של פוקוס היה חיים – אנחנו צוחקים שאולי זה בגלל הזקן ואני אומרת בגלל השם חיים על כל המשמעויות שבשם הזה.
כאן מתחיל שלב חדש ומצוין במערכת היחסים שלנו..רק לא הבנתי כל הזמן הזה ..כמעט חמש שנים..למה היא עוד כאן, האשה שכל הזמן עבדה וטרחה ולא היה לה רגע מנוחה ושקט…מה לה ולכלום הזה ..הייתה יושבת בחיבוק ידיים כבר לא מסוגלת לסרוג או לרקום ובוהה..טלויזיה היא לא אהבה כי רק מספרים שם כלשונה "איך זה גנב, זה רצח, וזה שיקר…" בחצי שנה האחרונה גילית שהיא והנכדה שלי אוהבות את אותה תוכנית "לולי" והייתה מדברת בשמחה והתפעמות רבה על דמויות הבובה בטלויזיה.
בשנים האחרונות היא הייתה אומרת לי..אני יודעת למה חזרת מאמריקה (חייתי בחול 8 שנים קסומות) ואני הייתי שואלת למה… והיא הייתה עונה… כדי שתדאגי ותטפלי בי.! באלצהיימר יש קטע שחוזרים על אותו משפט שוב ושוב…למה אני כותבת את זה כאן כי מרוב פעמים ששמעתי אותה אומרת את זה…לבסוף נחת לי האסימון שזה נכון והאמנתי אף אני..והבנתי את התפקיד שלי בהכנה שלה את המעבר. בכל התקופה האחרונה אמא שלי הייתה מה שנקרא בעולמנו בסבבה היה לה משפט קבוע "אני המלכה האם – מה רע לי מטפלים בי, נותנים לי לאכול, רוחצים אותי..אוהבים אותי ..הכל טוב" זאת פשוט הייתה הדרך הכל כך חיובית שלה לראות הכל בטוב…תודה לאל גם על הגנים אלו שעברו גם אלי.
עוד משפט שהייתה נוהגת להגיד בשנים האחרונות ..שלה יש סידור עם בורא עליון : היא תלך "ציק צק – תלך לישון ולא תקום בבקר" אני האמנתי לה גם כאן שתינו לא ידענו אז שזה לא מה שיקרה.
על החודשים האחרונים כבר כתבתי כאן לא מעט..
אז ראשית אני רוצה להודות לאמא שלי שבניגוד למה שהיא חשבה (שתלך ציק צק – היא הלכה בדרכה לאט לאט) על האיפשור הענק הזה כי זאת היא שסבלה כדי שכל מה שקרה אחרי יקרה מדויק.
אני רוצה להודות לכל הקוראים ולמאות התומכים שכתבו לי בחזרה, עודדו שיתפו, כתבו לי מכתבים אישים על הקיר בפייס, הודעות אישיות – כמות ורמות השיתופים רק הבהירה לי את מהות האהבה, הצורך שלנו באהבה, המהות שאכן כולנו אחד ויכולים לעזור אחד לשני.
כתבתי כאן בעבר שאחד האסימונים שנחתו עלי זה שמה פתאום אני קובעת את הסדר היקומי – קרי קודם אמא שלי תעשה את המעבר – הפרידה של הנשמה מהגוף הפיזי ואחר כך ביתי תלד את הנכד העתידי שלנו.
כשהבנתי את זה..באמת שחררתי שליטה וגם חליתי..וגם נתפס לי הגב..וגם ..וגם..
הרבה פעמים אני אומרת לעצמי ולמשתתפים בסדנאות שלי..אני הכי רוצה בעולם משהו ועושה למענו..אך קורה שתנאים לא הבשילו או שזה לא לטובתי העליונה וזה לא יקרה..ואנחנו לא תמיד מבינים את זה בזמן אמת..לעיתים נבין והאסימון ינחת הרבה אחרי.
במקרה של אמא שלי ..בחודשים האחרונים..זה קרה גם וגם..גם תהיתי..וגם הבנתי..תוך כדי תנועה..ואני יודעת שיש עדין דברים שאני לא מעכלת שאני לא מכילה באמת ועוד לא מבינה.
דבר אחד בטוח אני מבינה בבהירות כרגע..אמא שלי חיכתה..בסבלנות ובסבל עד שהנכד שלנו נולד, חיכתה בסבלנות עד הנכד של בת דודתי שאמא שלי הייתה לה כמו אם ייולד (הוא נולד יומיים אחרי הנכד שלי), היא חיכתה שאחי ואני נעשה את ההשלמות וההסדרים בינינו.
והיו לה דרישות והיא חיכתה עד שאני יכולתי להכיל ולקיים את כל דרישותיה.
וכך היה…
אמא שלי הכינה 3 מכתבים עם רצונותיה..כתבתי שהייתה דעתנית ועקשנית…לא מצאתי אותם ביחד..מצאתי כל אחד מהם בדיוק כשהיגיע הרגע הנכון שלו להימצא.
מכתב ראשון (1997) שהיא לא רוצה להיות מחוברת לשום מערכת מצילה או מאריכה חיים, אוכל , זונדה , הנשמה וכדומה. המכתב היה בכתב ידה הפשוט..כתוב בשלוש שפות עברית רומנית וגרמנית (למען הסר ספק) תודה לאל בבית החולים הרצפלד (שם כולם מלאכים במדים- אין מילה אחרת בפי) בו הייתה מאושפזת בחודשיים האחרונים כיבדו את בקשתה האחרונה הזאת – שזה לא היה פשוט כלל, אבל איך אמר לי הרופא האישי שלה וחבר יקר בבית חולים " אמא שלך עשתה לך את כל העבודה – היא אמרה לך בדיוק מה היא רוצה – את רק צריכה להיות אמיצה לקיים זאת" וכך היה.
מכתב שני – עם כל הניירת שסודרה לפני שנים..(1997)כבר כתבתי שהיא הייתה אצילה נכון – היא תרמה את גופתה למדע..כלומר ביום ראשון (מחרתיים) בשעה שאני אחגוג את הברית של הנכד החדש שלנו בבואו וכניסתו לדת משה וישראל, אמא שלי תחגוג את נסיעתה לאוניברסיטת תל אביב לפקולטה לרפואה..שם יוכלו סטודנטים ללמוד ולתרגל ולנתח..אני חושבת שבגלל שהיא עבדה רוב חיה בבית חולים היא הבינה את חשיבות התרומה הזאת.
לכן למרות היותה אישה דתית ומאמינה (כל שבת הייתה קוראת את פרשת השבוע גם עם האלצהיימר והבלבול) ולמרות שההלכה אינה מאפשרת או מכירה בתרומת הגוף למדע – היא בחרה בדרך הזאת. (למי שלא מכיר את הנושא זה אומר אין הלוויה, אין דיני אבלות, כן אומרים קדיש ויש בחירה של קבורה בגמר התהליך והשימוש של האוניברסיטה שיכול לקחת עד 3 שנים) אני בחרתי כן לעצור את מלאכתי השוטפת, לשבת בנחת בביתי, לשחרר לאהוב ולהתאבל – ולפגוש חברים ומשפחה.
המכתב השלישי (1998)– עם כל הניירת שסודרה…אמא שלי רכשה חלקת קבר..בדיוק איפה שהיא רצתה, כתבה כבר את הנוסח על המצבה מה שנותר להוסיף זה תאריך..בבוא היום.
אחרי כל אלו..נותר לי להגיד – אין עליה!.
היות ואני מלווה אנשים עם מחלות סופניות – אותם והמשפחות שלהם – אם תרצו מלווה רוחנית למעבר (עבודה חשובה אותה אני עושה שנים ובהתנדבות) אני יודעת שכל נשמה בוחרת את הדרך שלה לפרידה..לעזיבה את הגוף..לאט, מהר, לעיתים במפתיע לכאורה, או עם קצת/הרבה זמן הכנה למשפחה, אם או בלי סבל..יש שמחכים עד שנפש קרובה תבוא להיפרד, יש שרוצים שכולם יהיו סביבם.. יש שמחכים שאף אחד לא יהיה לידם ואז עוזבים..לא ידעתי איך אמא שלי תרצה לעזוב..אז נתתי לה את כל האופציות..כל פעם שעזבתי אותה בשני חודשי האשפוז..אחרי ששרתי לה שירות מלאכים, ניגנתי דיסקים של קערות קריסטל ונבל, עבדתי איתה עם הקריסטלים ועשייתי לה הילינג משחרר – תמיד הייתי נפרדת ( ברמה הארצית) כאלו זהו לא אראה אותה יותר. לכן כל פעם שבאתי לבית החולים היה את המתח הזה כי לא ידעתי מה אמצא באיזה מצב היא תהייה.
אני רוצה לספר לכם על המפגש האחרון…יום רביעי בלילה אחרי שיעור קסום עם אחת הקבוצות שלי – (כל לילה בחודשיים האחרונים הייתי מסיימת עם אמא שלי לפעמים יושבת שעות לפעמים חצי שעה מה שהרגיש נכון לאותו הלילה) אז…הגעתי לבית החולים ב 10 וחצי בלילה, ראיתי וידעתי שזהו זה עניין של דקות או לכל היותר שעות – בחצות התקשרתי לבת דודתי שתיפרד ממנה בטלפון..זה היה מאד חשוב..הייתי איתה כל הלילה, בחמש בבקר הבנתי שלא מתאים לה.. היא לא הולכת לעשות את המעבר כל עוד אני לידה..קפצתי הביתה להתקלח, להתרענן, לשלוח מידעון (מייל שכבר היה מוכן במגירה לפני יומיים) וחזרתי לבית החולים בשש בבקר..היא חיכתה לי..אוקי אמרתי לה אני כאן..ושוב שרתי לה, ליטפתי , אמרתי כוונת הלב והתודות..על כל השיעורים המצוינים של החודשים האחרונים..גם המטפלת שלה הייתה…פתאום קלטתי שגם המטפלת לא משחררת..טוב אמרתי הולכים הביתה..בשעה 12 וחצי לקחתי את המטפלת ואת עצמי די בכוח..כי מאתגר לעזוב אימה גוססת לבד..אבל הבנתי שזה רצונה..וחזרנו הביתה..ומשכתי את הזמן..עוד טיפה ועוד טיפה..ב 14.30 היה לי תור לדבר עם סגן מנהל המחלקה להבין מה קורה וכו..ואמרתי לעצמי אין טעם..אני לא צריכה לפגוש אותו..הכל בסדר..אני לא צריכה הסברים מהרופאים…בחמישה לשלוש (14.55) יצאתי מהבית..זוכרת כי הסתכלתי על השעון.. משהו פנימי אמר "סתכלי" על השעון..בחיים אני לא מסתכלת על השעון כשאני נועלת את דלת היציאה מהבית.. בשלוש הגעתי לבית החולים ..בעודי עולה במדרגות קיבלתי טלפון (לא מזוהה)..אני כבר ידעתי..גם שהטלפון הזה הוא מהמחלקה וגם שאמא עברה…הרגע הזה של כניסה לחדר ולדעת שעכשיו אני רואה משהו אחר..וראיתי אותה..יש משהו אחר באוויר ליד אדם מת..קר..אבל כשזה זה אימא שלך זה מפלח את הלב..והבכי קולח (עוד הייתי צריכה לתמוך במטפלת שלה שקרסה מהתייפחות) לא משנה כמה הכנה נעשתה..זה מרגיש לא אמיתי, איך יכול להיות..רק לפני שנייה…מאד הייתי עסוקה מתי בדיוק זה קרה…בהודעת פטירה של הרופא היה כתוב 14.55 – תודה אמא על הדיוק הזה!
ומכאן התחילה פרוצדורה לא מוכרת למחלקה, בוודאי שלא לי..איך מטפלים בכל נושא העברה לאוניברסיטה..למזלי ..עוד היה עם מי לדבר באוניברסיטה..כי ב 17 הם סוגרים לשישי שבת..
עשיתי טקס..נכחתי בכל תהליך האריזה של אמא שלי..הם קוראים לזה מעטפה..וכן זה ככה..עם הטופסולוגיה..צעדנו לחדר קירור ..שרתי לה את שירת המלאכים ושיר המעלות, צילמתי ותעדתי בין בכי לשיר..כמה סימבולי..היא בתא קירור 7 – כל מה שאני מבינה על רוחניות , למידה, מעוף, מיסטיקה ואלוהות מיוצג בספרה 7 – ואמא שלי תמיד היה אומרת שהיא מדיום טוס מאד.
תם ונשלם. מתחיל פרק חדש בלי אמא.
הספדים:
עליזה שפרבר באום – בת דודתי האהובה – האחיינית של אמא שלי
-הספד לאישה שלא רצתה הספדים
"מי שחיים באופן אצילי, גם אם חייהם אינם מתנהלים לאור הזרקורים, אל להם לחשוש שחייהם היו לשווא. דבר מה קורן מחייהם, זוהר כלשהו המשמש מורה דרך לחבריהם, לשכניהם, וייתכן שגם לדורות הבאים.".
לא מצאתי משפט מתאים יותר, שיגדיר אותך. שנים של מסירות שהייתה בך כלפי כל מי שהיה סביבך. אם היו אלה הוריך, או אחותך היחידה. ילדיך , שעבורם ויתרת אחרי שהתאלמנת מקשר זוגי שהיה מקל על חייך. אני שיש אומרים שאנחנו מאד דומות, זכיתי למחסה נפשי ופיזי אצלך, תמיד הבנת אותי, גם אם לא אמרתי, גם כשלא יכולתי להסביר את מחשבותי , את היית זאת שאמרת לי כן אני מבינה אבל אני לא מסכימה או לא מרשה, וזה תמיד התקבל אצלי בהמון אהבה, האיסורים שלך תמיד היו מובנים, אמא טובה כבר אמרתי שהיית עבורי, וכן, היית בחייך ובמותך אצילה.
לא הרבה אנשים אני מכירה , שתורמים את גופם למדע, וזאת לאחר שדאגו לנחלת קבר לעצמם. האדם שעושה זאת ניחן בכוחות כמעט על אנושיים, לראות את הנולד, ולקבוע את עתידו הפיזי גם לאחר שלא יהא.
אצילות נפש הינה נחלתם של מעטים מאד, ואת היית בין אלה שמישהו העניק לך את התכונה המיוחדת הזאת. נתת לכל סובביך זמן מספיק והותר להיפרד ממך, אבל פרידות הן תמיד קשות, ולי מאד קשה (בלשון המעטה) לחשוב שלא יהיה לי את מי לבקר בבת גלים, בתל אביב או אפילו בגדרה.
גם אחרית ימייך, כשלא ידעת להבדיל בין לבין, היה לי מאד מיוחד לבוא, לשבת לידך, ללטף אותך, ולשמוע חזור אין ספור פעמים את אותו המשפט, אבל יכולתי לשמוע בין לבין גם כמה משפטים מצחיקים וחכמים, אין וזה נגמר, ואני אצטרך לשמור ולנצור את מה שהנחלת לי. כשנתת צדקה בסתר , כשריחמת על הכלבה שלי שחלתה ובישלת לה אוכל מיוחד כדי שתחלים, כשעמיתי היה חולה סעדת אותי – כן אפילו יותר מאמי מולידתי. ועוד אלפי מצבים שהוכיחו לי עד כמה אני חשובה לך, ואני הרגשתי זאת וניסיתי במעט להסביר לך עד כמה את היית חשובה לי.
הספדים הם דבר נוראי, ואני כותבת אותו ומייללת בבכי, חבל על שאבדין.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
אוהבת וכבר מאד מתגעגעת אליך.
עליזה
*********************************
אירית קלינגר- גיסתי שכל כך אהבה את אמא שלי
סילביה : שם לטיני
משמעות השם:יער, חורשה, חורש, מקום נטוע עצים גבוהים שלרוב לא נושאים פרי
מייצגת אנשים בעלי יכולת ביטוי מילולית גבוהה, מחוננים בהבנה ואינטואיציה, כריזמטיים ורחבי לב. בעלי נטייה לחדש ולהתחדש, דינמיים, תומכים ומבינים. לרוב הם חושבים על הזולת ולא על עצמם, יש להם כוח, אדיבות, אהדה, נדיבות. תומכים, עוזרים ומכוונים. מקרינים ביטחון אך לעיתים מוטעה. הם עלולים ללקות בפטפטנות .
כאשר הכרתי אותך זה היה בחתונה של חיים וריקי בשנת 1980 ניגשת אלי ואמרת "שלום את גיסתה של ריבקה?" .. "לא, עניתי, אני גיסתה של ריקי". אמרת לי " אני נתתי לה את השם " ריבקה" בכל אופן שמי סילביה אישה פשוטה מחיפה עובדת במטבח בבית חולים רמב"ם". בתור נערה בת 25 הייתי בשוק איזה טייטל אמא מציגה את עצמה לימים גיליתי בן אדם מלא נתינה מלא חוש הומור וציני.
סיבליה 34 שנים אנחנו נפגשנו באירועים משפחתיים הולדת מאיה, הולדת שרון, הולדת נועה, הולדת און ,חתונות בר מצווות הולדת נכדים ועוד ועוד… הרבה חגים עברנו ביחד והכי הכי ימי הולדת כי שתינו נולדנו באותו החודש בהפרש של כמה ימים וממפגשים אלו אני יכולה לאמת: את אולי אישה לא מלומדת ואין לך תארים אבל יש לך תואר שלא קונים בכסף ולא לומדים אותו בשום מקום "חוכמת חיים" .
סילביה כאשר עזבת את חיפה כבר לא היית אישה צעירה וזה לא מובן מעליו לא פחדת משינוי בגילך לעזוב את המקום המוכר לך את החברים ואת מה שאת נאחזת בו. ובכל זאת למדת להכיר את העיר כאילו את נולדת בה, טיפלת בנכדותיך באהבה ובערכה ועם כאבי רגלים וגב מכופך אפילו לים הלכת. וללא תנאים נתת נתת ונתת ולעולם ללא תמורה . כל יום הולדת צלצלת, לאחל יום הולדת וזהו לשון המשפט "שלום כאן סילביה יש לך יום הולדת מזל טוב תהיו בריאים ואל תענו כי אני לא שומעת "
אף אחד מבני המשפחה והחברים לא ישכחו את אוזני ההמן שהיית אופה בפורים, ריבות המישמשים ("רק תדאגו לצינצנות" אמרת( והכי הכי טעים המאכל הרומני/איטלקי הפירוגן / קרפלך מה שנקרא היום רביולי גם לבצל מטוגן היית דואגת היית אומרת לי "אני את הבכי שלי כבר עשיתי אין סיבה שאת תבכי" (המבין יבין חיתוך בצל ודמעות).
לאחר כמה שנים המשפחה גדלה חיים וריקי החליטו לעבור לבית פרטי וגדול שוב מעבר, שוב שינוי ואת לא מתנגדת העיקר שיש לך מיטה נוחה וטלויזיה על מנת לדעת מה קורה בעולם. בצהלה גרת בדירה בתוך הדירה לא הרגישו בנוכחותך מתחשבת בפרטיות בילדיך ובנכדותיך – אלה אם היית צריכה משהו, אז היית מתייצבת בגרם המדרגות ושואלת "מישהו שומע אותי מאיזה שהוא מקום".
לאחר שנים שוב שינוי חיים וריקי החליטו שהם יוצאים לפנסיה ועד שמחליטים לאן עוברים ריקי מעבירה אותך לבת אחותך – עליזה האהובה שנתיים גרת בצימר במצפה גילון… לפחות פעם בחודש את היית מתקשרת אלי או אני אליך ואת כרגיל מאושרת וטוב לך איך הגדרת זאת " מה רע להיות בצימר שאנשים משלמים כל כך הרבה כסף אני לא צריכה לצאת לנופש אני גרה בנופש" . לאחר החלטות והתלבטויות עוברים שוב חיים וריקי הפעם למושבה לגדרה.. הפעם את אמרת "בגילי עליתי בדרגה יש לי כניסה משלי".
סילביה את אישה לא בריאה אבל מעולם לא שמת את עצמך כקורבן.. המוטו שלך, העיקר שאת קמה בבוקר השמש זורחת והחתולים סביבך איך אמרת "אני מודה לאל , אני נושמת , טוב לי יש לי חדר מקלחת טובה ולא צריכה יותר כלום". וזה אופייני למזל שלך את קשתית אמיתית שמחה אופטימית מתחברת לאמת שואפת לחופש אבל הבנת את הפוטנציאל של החיים לכן תמיד היית מאושרת.
לצערי בשנים האחרונות התגלה אצלך אלצהיימר התחיל בהדרגה והתפתח ואת חייל ממושמע צריך לקחת כדורים לוקחים כדורים ,צריך ללכת לרופא הולכים לרופא, היית חכמה שנתת לילדיך לדאוג לך אמרת "אני המבוגרת ויש לי נסיון אבל ריקי וחיים הם צעירים יודעים יותר טוב ומה שהם מחליטים אני מקבלת, העיקר שאני פה… בין החיים על האדמה ולא מתחת".
סליבי כשלפני כמה חודשים חלה הידרדרות במצבך חיים נלחם בציפורניים לא להעביר אותך למקום אחר לבית אבות..לא רצית בית אבות..- הוא אמר "היא מאושרת כך יותר טוב שתהיה בבית , אבל ההידרדרות הייתה כזאת שלא ניתן היה להשאיר אותך בבית היית מסוכנת לעצמך. אושפזת בבית חולים וריקי שלך עזרה לך לעבור את השלב הזה במסע תהליך הפרידה מהגוף הפיסי , ובו בזמן גילתה מכתב שלך בו השארת הנחיות מדוייקות שאותך לא מחיים ולא מאכילים פשוט נותנים לך להיפרד מהנפש לאט לאט. כמו גם את המכתבים על תרומת הגופה שלך לאוניברסיטת תל אביב – מה שאומרים "תרמה גופתה למדע"
פה אני חוזרת להתחלה "אני סילביה אישה פשוטה מחיפה" והנה ההוכחה שאת לא אישה פשוטה את אישה אמיצה חכמה ודעתנית ומיוחדת שבשום אוניברסיטה לא לומדים את מה שאת השגת בחיים – אבל בכל זאת הגעת לאוניברסיטה!!! – כמו גדולה!!!.
סילביה יהיה מאוד קשה להיכנס לבית ולא לראות אותך יושבת במקום הקבוע בשולחן האוכל, מחייכת שמחה לבואנו.
יהיי זכרך ברוך!
עירית קלינגר
*********************
אינה רודי – חברה, תלמידה משתתפת בסדנאות שלי מעת לעת
ריקי יקירה, כל הימים אלה חיפשתי מילים לנחם ולחבק
ולא כל כך הלך לי
היום לקחתי לידי השמאלית כדור סלנייט ובאו מילים שרציתי לומר
מצרפת אותם, מחבקת אותך
באהבה, אינה….
הרגשה של בדידות ופרידה עצובה,
המסע הסתיים, תחנה אחרונה.
נשימה משתחררת מעול גופני,
היא עוברת מימד, היא באור אין סופי.
וכל אלה שכאן ממשיכים במסע
מגלים בליבם מצבורי אהבה
וחמלה ותודה על מסע שהיה,
שכעת, שיהיה מקבלים בברכה
תחנת יציאה, התחלה חדשה…
מוקדש לריקי היקירה ואימא שלה סילביה רוזנפלד ז"ל
03.07.13
אינה רודי
אשמח לשמוע את דעתך