אתגר השתיקה והשקט

שיתפתי :
בחרתי לברוח מעצמי לעצמי
למשך 11 ימים (במשמעות נומרולוגית מספר מאסטר)
להיות בשקט ולנשום
ולהתבונן פנימה עוד ועוד.
אין לכם מושג כמה מאתגר זה היה עבורי
וכל כמה שידעתי והכנתי את עצמי לכך..המציאות הייתה מטיבה יותר כלומר מאתגרת יותר.

חחחחחח
(ויפסאנה זה קטן לעומת התהליך הזה)
בלי בני המשפחה, בלי הבנות והנכדים, בלי חברות, בלי מחשב, בלי ספרים, בלי סלולרי – כן הוא הוכנס לשקית עד סוף הריטריט וקיבלנו בחזרה בבקר שהריטריט הסתיים. בלי תכשיטים, בלי איפור, בלי שעון, בלי קריסטלים – אוי…
והמאתגר מכל בלי מחברת לכתיבה אישית של הגיגי מחשבותי וליבי – אמא'לה!
ועוד מאתגר..בלי דיבורים. שתיקה מוחלטת…אפילו להשתדל לא להסתכל בעינים של השותפים למסע..
ואואו איזה מסע…רק עכשיו אני מתחילה לעכל ומבינה כמה אומץ הייתי צריכה.
חזרתי , אחרי 11 ימים בערב חג סוכות הראשון
התהליכים היו מאתגרים ברמות
נשברתי אין סוף פעמים..אך התאוששתי כל פעם מחדש
ויצאתי מחוזקת… אך מכונסת בדרכי עוד פנימה..
אין ספק שהיה צריך אומץ רב לעבור את התהליכים האלו.
היות ואבי נפטר בערב יום כיפור
וזה היה כיפור ראשון שלי
בלי אמא שלי (אותה ליוויתי בדרכה האחרונה אך לפני חודשיים)
בלי בית כנסת, בלי חיימקה שלי, בלי הבנות והנכדים וכו…
נטו אני וליבי…
זאת גם הייתה אחת הסיבות לתזמון המדויק הזה…
הרבה התעסקות עם הנושא של מוות
מהי אשליית המציאות?
אני יודעת ומבינה מי מת…?
זה רק הגוף הפיזי..זאת לא הנשמה…
אני מבינה?
שהמוות הוא חלק מהחיים…חלק מוחלט ואינטגרלי!
התעברות, לידה, צמיחה, גדילה, קמילה, מוות וחוזר חלילה..
בחיים כמו בטבע…
אלו התכנים בהם עסקתי עם עצמי אך לא רק עוד ועוד…,

איך אני מטפלת בהתנגדויות שלי למצבי אשליה ברוב זמן השתיקה שלי והמדיטציות …בהר ענבר.
והכאב היה גדול מנשוא…וחשוב היה מאד לעבור את המפתן הזה …לבדי ועבורי.
רזיתי עוד שני קילו מרוב בכי…אכלתי נכון, נשמתי מלא, ראיתי זריחות קסומות וחזרתי הביתה שקטה, מכונסת ואוהבת.
משכתי את השקט עוד כמה ימים..
לא נגעתי במחשב במשך 4 ימים מאז שחזרתי
ממש לא האמנתי על עצמי
את גודל ההתנתקות
כשהתיישבתי למחשב וחיכו לי מעל 300 מיילים…
אז….נחתתי אל המציאות…לאט לאט..
ומזל שאנחנו עדין במהלך חג הסוכות..
חג שמח יקירים ויקירות..עם או בלי סוכה…אני דווקא אוהבת