לפני שיצאתי לריטריט של שתיקה, כתבתי את השורות האלו..
לא יודעת מתי אתם נשמתם ברצינות לאחרונה? אני נשמתי ברצינות בפעם האחרונה לפני שנה…
הגיע הזמן לנשום שוב…בשקט בשקט
להבין ולהפנים שהמחשבות שלי הם לא אני
הכאבים שלי הם רק אשליה
והזמן לא ליניארי.
אפשר להיות בסטילנס, בשקט מוחלט ואת זה אני הולכת לעשות
שוב בריטריט מדיטציות ושתיקה בחולות מקמן
חווה אקולוגית מדברית….ככה זה נראה
בפעם הקודמת שיצאתי לריטריט שתיקה
שזה כמו ויפסנה – רק יותר גרוע או בשפה הנכונה יותר מאתגר!
לא איתגר אותי שלא מדברים, שאין פלא פון, שלא קוראים ספר
הישיבה המדיטטיבית האין סופית הייתה לא פשוטה עבורי.
אפילו אין מחברת לכתוב עליה את ההגיגים שלי
שזה הכי מאתגר אותי…אני אוהבת לכתוב בעיקר לעצמי
גם אתם פוגשים חלק מהכתיבה הזאת.
אז ….אין רק אני והשקט שלי…
אפילו הייתה לי שותפה מקסימה לחדר – אבל לא מדברות – רק בשקט.
מסתבר משהגענו לסדנא במדבר לא ידענו שהתחילה המלחמה..(צוק איתן) וזה מה שכתבתי כשחזרתי מהמדבר.
שבת בבקר – כולם עוד ישנים..אז זה עוד זמן של שקט…
אז…כן סוג של חזרתי לפני כמה ימים מזמן מדבר, שהייתי בחולות מקמן
בשתיקה של 11 ימים במדבר, עם עוד כ 20 אנשים (הזויים כנראה לא פחות ממני)
שיצאו להתנתק מהחיים טיפה.
הרבה אסימונים "נופלים" כשאת שותקת ולא זזה..כל המיקוד כולו פנימה.
לא ידענו רשמית, אם יש או אין מלחמה כי לא היינו מחוברי תקשורת –
מנותקים לחלוטין בדיונות המדבר, והתחלנו את ריטריט השתיקה
(וגם לא זזים- גם אם קשה, גם אם כואב מאד הגב או הרגלים,
גם אם את נוטפת זעה מחום או מפחד, גם עם יש על הפנים שלך
חגיגה שלמה של זבובים – את לא זזה! ) לפני שהכל התחיל.
אז…את באי וודאות מוחלטת..לא יודעת מה קורה שם בחוץ…
ועסוקה כל הזמן רק בלמצוא את עצמך בתוך עצמך…
את חוקרת פנימה את מסע חייך,
מסתכלת פנימה על הבלבול הגדול שנוצר כשאני מאמינה לסרטים ולמחשבות שמתרוצצת במוחי ללא הרף –
ומפנה מקום לשקט פנימי רגע קטן ונדיר של שלווה.
לא פשוט כי גם במדבר במקום מרהיב וקסום אך בעיתות מלחמה לחלוטין לא מוגן,
בתוך דיונות חול מרהיבות מרגישים ומבינים כמה יפה ונפלאה הארץ שלנו –
לא רחוק מאיתנו בסיס צבאי (סוג של נותן בטחון).
מעברינו השני בדיונה אחרת ממוקמת קהילה בדואית ענפה
כך ששמענו את שירת המואזין המקסימה שלהם.
בין כל צלילי האזעקות שהגיעו ממרחקים (בשקט שומעים רחוק והכל)
גם רעם המטוסים וההליקופטרים, שהיו כל הזמן בשמים,
גם את כל ה"בומים" (ללא הפסקה) ואני מנחשת יירוט או נפילה –
ולא מדברים, לא שואלים – זה כל התרגול…. התכנסות פנימה.
הכל בשקט מופתי.
עוד אני בוחנת את התהליכים המאתגרים שחוויתי, התובנות, ההחלטות האישיות –
(אחת מהן קשורה באופן ישיר לתזונה מטיבה עם הגוף נפש שלי
והשנייה קשורה עמוקות בדרך התגובתיות שלי למי ולמה שקורה סביבי – על זה אכתוב בהמשך),
שבתי אל המציאות שכולנו כאן מכירים…
ביום הראשון ברעב תקשורת לא זזתי מהטלוויזיה עצובה, בוכה, מזדהה,
בודקת עם מי ומה אני מזדהה ברמת רוחב הלב והחיפוש לאחדות…
מחוברת לקבוצות הוואטסאפ ולתלמידים שלי.
בהדרגה צמצמתי..התעדכני מעת לעת..
בין אזעקה לממד (בגדרה היו קצת הרבה – חחחח)
כמו רבים מאיתנו שלחתי אנרגיות טובות, התפללתי, עודדתי, ביקרתי,
נפגשתי עם חברות שוחחנו ונשמנו יחד, עושה הילינג למי שצריך ומבקש,
ליוויתי חברה שביתה שגם היא חברה יקרה ילדה כאן בגדרה ,
שבתי לאיש שאיתי – חיימק'ה שלי – להתרגל אליו שוב ואחרת, ביקרנו את הנכדים…..קצת עונג בים בכאוס.
ועם כל אלו התקשתי לשוב לשגרה? מה זאת המילה הזאת שגרה?
לא ברור לי כרגע..וכך אני מוצאת הבקר הפסקת אש הומניטרית שאני שמחה לה מאד..
אולי אולי זה יוביל לפחות הרג- אולי זה כיוון לשלום אחר –
לא יודעת משאירה למדינאים ומנהלי המדינה את אמוני שיעשו את הנכון למען כולנו.
מחבקת חזק בליבי את הכאב של המשפחות – זה הכי מפלח את ליבי,
מחזקת את העושים טוב למען החיילים ואחרים.
אני אסתפק במה שאני יודעת ויכולה לעשות- זה לחבר אנרגיות ואתחיל לטפל בחיילים בשטחי כינוס.
אשמח לשמוע את דעתך